רנו

מובילה עולמית

הדפסשלח לחבר
רנו
ההיסטוריה של רנו

ההיסטוריה של רנו   


1898-1914
:
ההרפתקה התעשייתית של רנו מתחילה בשנת 1898. למייסד שלה, לואי רנו (Louis Renault), היו שתי אהבות: חידושים טכנולוגיים ומפעלים תעשייתיים. עם ההזמנה הראשונה של 250 מוניות בשנת 1905, מפעלי רנו אימצו את הייצור הסדרתי. שלב חדש מתחיל ב-1913: כדי להגדיל את התפוקה וכדי להבטיח גיוון של הייצור, לואי רנו הכניס למפעלים שלו את גישת הניהול המדעי ("טיילוריזם"). הופעת בכורה בצרפת.

 

1914-1919:
רנו נטלה חלק במאמץ המלחמתי. החברה מייצרת משאיות, אלונקות, אמבולנסים, פגזים ואפילו את טנקי FT17 המפורסמים אשר תרמו תרומה מכרעת לניצחון הסופי... בשנת 1919, היה לואי רנו התעשיין הפרטי הגדול בצרפת.

 

1919-1939:
לואי רנו גיוון את הייצור וייצר כל דבר שכלל מנוע: משאיות, אוטובוסים, טרקטורים, מנועי מטוסים וכו'. הוא העביר את אמצעי הייצור שלו תהליכי מודרניזציה. קו הייצור הראשון במפעל Billancourt הושק בשנת 1929. המפעל הושלם בשנת 1937. כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי והמפולת של 1929, שיפרו ברנו את הפריון והפחיתו את העלויות. המצב החברתי היה בשפל. שפל זה נמשך עד לגיוס הכללי.

 

1939-1945:
בשנת 1939, לואי רנו החשיב את העימות עם גרמניה כטעות, ונטל חלק קטן במאמץ המלחמתי.
בשנת 1945 הולאמה רנו על ידי הממשלה הזמנית שבראשה עמד הגנרל דה גול. היא הפכה לחברה בשם Régie Nationale des Usines Renault (RNUR).

 

1945-1955:
מהנדס שהשתייך לשורות הרזיסטנס, פייר לפושו, התמנה למנהל החדש של חברת רנו הלאומית. הוא התחיל לייצר מכוניות פרטיות ולא רק משאיות כפי שתכננה המדינה בתחילה. ההצלחה הראשונה הגיעה עם דגם 4 CV, "המכונית הקטנה לכולם". הראשונה. החברה הלאומית העבירה את המפעלים שלה תהליכי מודרניזציה, הקימה ורכשה אתרי ייצור חדשים בצרפת ומחוץ לה. היא הגבירה מאוד את הייצוא שלה ומנתה 1000 נקודות מכירה מחוץ לצרפת.

 

1955-1964:
רנו המשיכה את הפיתוח שלה וביססה את מעמדה כחברה צרפתית ראשונה במעלה. במסגרת פעילות זו, רנו ניסתה לכבוש את השוק האמריקני אך נחלה כישלון. המגמה הבינלאומית נמשכה אך הפעם בספרד, בפורטוגל ובאמריקה הדרומית. מבחינת המוצרים, רנו חידשה ונחלה הצלחה עם הדופין, ולאחר מכן עם רנו 4 ורנו 8. לאחר סדרת רכישות, רנו התייצבה גם כיצרן השני של רכב כבד.

 

1964-1975:
תכנון וייצוא הם שני הצירים העיקריים של החברה הלאומית, בהנהלת פייר דרייפוס מאז 1955. היקף המכירות מחוץ לגבולות צרפת עלה ל-55% בשנת 1975. רנו 5 החסכונית והפרקטית הפכה לרב-מכר. החברה הלאומית העשירה את מגוון הדגמים שלה בדגם עילי, הרנו 16, שהכריז על בואן של מכוניות הפנאי. במקביל המשיכה רנו בהתקדמות מרשימה בתחום הראלי.

 

1975-1984:
הצמיחה נמשכת בקצב מהיר עד לתחילת שנות השמונים. חידוש ורענון כל מערך הדגמים הואץ עם השקתם של שני דגמים עיליים: רנו 25 ואספס. המותג מתבסס בעולם הספורט המוטורי ומבצע כניסה לפורמולה 1. אך מדיניות ההתרחבות, מספר העובדים הרב והעלויות גבוהות מאוד הובילו את החברה להפסדים כבדים.

 

1984-1990:
רנו משיקה מדיניות חריפה של הפחתת עלויות. החברה שבה ומתמקדת בתחום התמחותה ומתמקדת במאמצים לחידוש מערך הדגמים. רנו שבה להיות חברה רווחית בשנת 1987 עם רווח של 3.7 מיליארד פרנק. רוח חדשה מפיחה חיים בחברה. היא מאפשרת לה לשלב את מהפכת ה"איכות הטוטאלית" ולכלול את השמירה על איכות הסביבה בשיקולי התכנון של כלי הרכב שלה. רנו 19 וקליאו הם כלי הרכב המובילים של תקופה זו.

 

1990-1999:
המציאות הכלכלית הבינלאומית מובילה להתארגנות מחדש של יצרני הרכב. רנו מתכננת התמזגות עם וולוו, פרויקט שנזנח בשנת 1993. מפנה משמעותי: הפרטת החברה שהתחילה בשנת 1994 עם פתיחה חלקית למימון, יוצאת אל הפועל ביולי 1996. רנו, שנהנית מחופש רב יותר, משקיעה הון בניסאן בשנת 1999. רנו ממשיכה לחדש ולהתחדש באמצעות מגאן I ו-II, לגונה, אוונטיים, ולסטיס ודור חדש של אספס. ההצלחה בפורמולה 1 מחזקת את המוניטין ואת האמינות של מותג רנו.

 

מאז שנת 1999:
הקשר רנו-ניסאן מתחזק: החלק של רנו בהון של ניסאן עולה מעל ל-44% בשנת 2002 והסינרגיה ביניהן לא מפסיקה להתפתח. בעקבות הקשר עם ניסאן והרכישות של Samsung Motors ושל Dacia, רנו מאיצה את ההתפתחות הבינלאומית שלה ומעניקה דחיפה חזקה לאסטרטגיית הצמיחה הרווחית שלה. יעדים: יצירת קבוצה דו-לאומית גדולה עם ניסאן, בעלת פעילות עולמית, ומכירה של 4 מיליון כלי רכב עד לשנת 2010 תחת המותגים של רנו, דצ'יה ורנו סמסונג.